| פסיקתא דר"כ: החדש, ט 98 | שה"ש רבה: פרש ב, פס יג, ד | בבלי,סנהדרין צז. | משנה,הוספות,א: סוטה, ט, טו |
| #א'ר נהוראי#. דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים וזקנים +יעמד<ו03> מפני נערים. "בת קמה באמה כלה בחמותה איבי איש אנשי ביתו". בן לא יבוש מאביו. חכמת סופרים תסרח. והגפן תתן פריה והיין ביוקר. | #ר' נחמיה אמ'#. והגפן תתן פריה. והיין יסריח. ?ו?המלכות {שלה}: כלה01> תהפך למינות. ואין תוכחת. | #תניא. ר' נחמיה אומ'#. דור שבן דוד בא בו העזות תרבה והיקר יעות. והגפן יתן פריו והיין ביוקר. והמלכות כולה תיהפך למינות ואין תוכחה. #מסייעא ליה לר' יצחק. דאמ' ר' יצחק#. אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות כולה למינות. #אמ' רבינא. מאי קראה#. "כלו הפך לבן טהור הוא". | בעיקבות המשיח #חוצפה ייסגי#. ויקר יאמר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר. והמלכות תהא מינות ואין תוכחת. |
מקור: http://hebrew-treasures.huji.ac.il/
החוקר הרפורד ראה בעקבות החוקר באשר את תוספות הפרק התשעי של מסכת סוטה כהוספה מאוחרת לתקופת התנאים. תוך השקפה זו, הוא זיהה את המלכות שתיהפך למינות למלכות רומא, והאירוע המיוחד של היפוך למינות זיהה עם אימוץ הדת הנוצרית על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדת הרשמית של המלכות.
הרפורד לא השווה את הקטעים המקבילים בפסיקתא דר"כ, שיר השירים רבה ובבלי סנהדרין. שלושת הכרכים הללו חוברו בתקופה לא תנאית אך, בבלי מוצג הקטע כבריתא בשם ר' נחמיה וגם כן מופיע שם של אותו חכם בשה"ש רבה. ר' נחמיה הוא תנא הדור החמישי (135-170). ר' אליעזר שאליו חובר התוספות לפרק התשעי של סוטה הוא אליעזר הגדול, בן הורקנוס. פסיקתא דרב כהנא נחשב על ידי סטראק ושטמברגר (מבוא לתלמוד ולמדרש, באנגלית) כחיבור ארץ ישראלי מקותפת המאה הששית. עם זאת, יש לציין שבפסיקתא אין הזכרה של מלכות שתיהפך למינות.
לאור כל האלמנטים של תיארוך המסורת שמופיעה בארבעת הקטעים, אפשר לאשר את האופיה התנאי, בין אם היא חוברת לר' אליעזר או לר' חנניה. אם סביר לזהות את המלכות למלכות הרומית, קשה יותר לראות בהיפוך למינות רמז לקונסטנטינוס. הג'אנר הספרותי של הקטע הוא ללא היסוס נ'אנר אפוקליפטי שהוא עתיק עף יותר מתקופת התנאים: כך שניתן לקרוא בספרות כתבי יד מדבר יהודה כגון מגילת המקדש ופשר חבקוק בהם הרומאים מזוהים עם מלכות זדון ומינות. גם באווננליון (מתי פרק כ"ד) ובשאר ספרי הברית החדשה (האפוסטזיה הגדולה של התגלות יוחנן), אפשר למצוא מסורת שלפיה תקופת צער יקדם את ביאת המשיח והתגלותו לעולם.
אם מקבלים את אופי האפוקליפטי של מסורת זו, אין לייחס את ההיפוך של מלכות למינות לשום אירוע היסטורי מיוחד, אלא לאווירה כללית של עולם מתהפך לרשעות כהקדמה להתגלות סופית של משיח. כך שהמונח מינות במסורת זו אינו ביחס לכת של מינים מיוחדים אלא הוא מקביל לרשעות, לשחיטות ולעבודת אלילים. אין שום סיבה לראות במינות זו עקבות של נצרות בפרט.
