אמר ליה ההוא מינא לגבי(ה)?[ע]?א בן פסיסא. וי לכון חייא דאמריתו. מיתיא חיו. דחיו מיתין דמיתין חיו. אמ' ליה. וי לכון חייביא דאמריתו. מיתייא לא חיו. דלא הוו הוו דהוו# לא כל שכן. #אמ' ליה. חייבא קרית לי. השתא קאיינא עלך ובעיטנא בך ופשיטנא לה לעקמומיתך מינך. אמ' ליה#. אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול.
מקור: http://hebrew-treasures.huji.ac.il/
פירוש:
תיארוך פסקא זו בעייתי מאוד. לפי רפאל הלפרין, גביהא בן פסיסא הוא מתקופת שמעון הצדיק. זאת אומרת שהוא פרוש מתקופת בית שני ולא בדיוק תנא. הרפורד רואה בגביהא בן פסיסא דמות אגדתית ולא היסטורית. מבחינת הלשון, יש לציין שרק המשפט האחרון כתוב בשפת התנאים: "אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול". חוץ ממפשט זה, הכול בשפה ארמית מאוחרת.
הרפורד עיין בפסקא זו בספרו עמ' 281 בסעיף שהקדיש למינים גנוסקיים וראה בה הוכחה שהגנוסטים דחו את תחיית המתים. כתיבה מאוחרת של הטקסט מתאימה לעובדה היסטורית שבעת האמוראים כבר נתעלמו הצדוקים ולכן רק נשארו הגנוסטים לדחות את האמונה בתחיית המתים. לחיזוק טענה זו, יש לציין שאין ציטוט המקרא בכל הקטע, עובדה שמתאימה יותר להכרה המעטה של הגנוסטים בתנ"ך.
בכל זאת, אפשר לראות בטקסט זה כתיבה עתיקה, שתורגמה מחדש בלשון מאוחרת בתקופת האמוראים. במקרה זה, המין הוא צדוקי ולא גנוסטי. האיום של המין כלפי גביהא בן פסיסא הגיוני מאוד אם מהווים שמדובר בצדוקי, הקשור לרשות המקדש והמעורב לשלטון החשמונאי. יש לו כוח רשמי לבצע את איומו האלים.
יום שני, 13 באוקטובר 2008
יום שלישי, 24 ביוני 2008
המלכות תיהפך למינות
| פסיקתא דר"כ: החדש, ט 98 | שה"ש רבה: פרש ב, פס יג, ד | בבלי,סנהדרין צז. | משנה,הוספות,א: סוטה, ט, טו |
| #א'ר נהוראי#. דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים וזקנים +יעמד<ו03> מפני נערים. "בת קמה באמה כלה בחמותה איבי איש אנשי ביתו". בן לא יבוש מאביו. חכמת סופרים תסרח. והגפן תתן פריה והיין ביוקר. | #ר' נחמיה אמ'#. והגפן תתן פריה. והיין יסריח. ?ו?המלכות {שלה}: כלה01> תהפך למינות. ואין תוכחת. | #תניא. ר' נחמיה אומ'#. דור שבן דוד בא בו העזות תרבה והיקר יעות. והגפן יתן פריו והיין ביוקר. והמלכות כולה תיהפך למינות ואין תוכחה. #מסייעא ליה לר' יצחק. דאמ' ר' יצחק#. אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות כולה למינות. #אמ' רבינא. מאי קראה#. "כלו הפך לבן טהור הוא". | בעיקבות המשיח #חוצפה ייסגי#. ויקר יאמר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר. והמלכות תהא מינות ואין תוכחת. |
מקור: http://hebrew-treasures.huji.ac.il/
החוקר הרפורד ראה בעקבות החוקר באשר את תוספות הפרק התשעי של מסכת סוטה כהוספה מאוחרת לתקופת התנאים. תוך השקפה זו, הוא זיהה את המלכות שתיהפך למינות למלכות רומא, והאירוע המיוחד של היפוך למינות זיהה עם אימוץ הדת הנוצרית על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדת הרשמית של המלכות.
הרפורד לא השווה את הקטעים המקבילים בפסיקתא דר"כ, שיר השירים רבה ובבלי סנהדרין. שלושת הכרכים הללו חוברו בתקופה לא תנאית אך, בבלי מוצג הקטע כבריתא בשם ר' נחמיה וגם כן מופיע שם של אותו חכם בשה"ש רבה. ר' נחמיה הוא תנא הדור החמישי (135-170). ר' אליעזר שאליו חובר התוספות לפרק התשעי של סוטה הוא אליעזר הגדול, בן הורקנוס. פסיקתא דרב כהנא נחשב על ידי סטראק ושטמברגר (מבוא לתלמוד ולמדרש, באנגלית) כחיבור ארץ ישראלי מקותפת המאה הששית. עם זאת, יש לציין שבפסיקתא אין הזכרה של מלכות שתיהפך למינות.
לאור כל האלמנטים של תיארוך המסורת שמופיעה בארבעת הקטעים, אפשר לאשר את האופיה התנאי, בין אם היא חוברת לר' אליעזר או לר' חנניה. אם סביר לזהות את המלכות למלכות הרומית, קשה יותר לראות בהיפוך למינות רמז לקונסטנטינוס. הג'אנר הספרותי של הקטע הוא ללא היסוס נ'אנר אפוקליפטי שהוא עתיק עף יותר מתקופת התנאים: כך שניתן לקרוא בספרות כתבי יד מדבר יהודה כגון מגילת המקדש ופשר חבקוק בהם הרומאים מזוהים עם מלכות זדון ומינות. גם באווננליון (מתי פרק כ"ד) ובשאר ספרי הברית החדשה (האפוסטזיה הגדולה של התגלות יוחנן), אפשר למצוא מסורת שלפיה תקופת צער יקדם את ביאת המשיח והתגלותו לעולם.
אם מקבלים את אופי האפוקליפטי של מסורת זו, אין לייחס את ההיפוך של מלכות למינות לשום אירוע היסטורי מיוחד, אלא לאווירה כללית של עולם מתהפך לרשעות כהקדמה להתגלות סופית של משיח. כך שהמונח מינות במסורת זו אינו ביחס לכת של מינים מיוחדים אלא הוא מקביל לרשעות, לשחיטות ולעבודת אלילים. אין שום סיבה לראות במינות זו עקבות של נצרות בפרט.
יום שלישי, 10 ביוני 2008
חנניה בן אחי רבי יהושע והמינים
קהלת רבה א, ח. ד
חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום ועבדון ליה מינאי מלה ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא אזל לגביה יהושע חביביה ויהב עלוי משח ואיתסי א"ל כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא לית את יכיל שרי בארעא דישראל נחת ליה מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמיה.
תרגום:
חנינא בן אחי ר' יהושע הלך לכפר נחום ולחשו עליו המינים לחשים והעלו אותו רוכב על חמור בשבת. הוא הלך לרבי יהושע חברו ונתן לו את המשחה ורפא אותו. (ר' יהושע) אמר לו: מכיוון שהתעוררת על ידי חמור של רשע זה, אינך יכול להישאר בארץ ישראל. מכאן הלך לו לשם, לבבל, ומת שם (בזקנותו) בשלום.
פירוש:
חנניה בן אחי רבי יהושע הוא תנא מהדור הרביעי (110 עד 135).
החוקר הרפורד (R.T. Herford, Christianity in Talmud and Midrash p. 211) מתייחס לטקסט כשייך לתקופת התנאים, וזאת למרות השפה הארמית שהיא מאפיינת לתקופה מאוחרת, ולמרות התאריך המאוחרת של החיבור הסופי של מדשר קהלת. לפי דעת, הזכרת העיר כפר נחום שבארץ ישראל ושם החכם המוזכר הם קריטריון חומר עתיק.
הפירוש מתנות כהונה המופיע במהדורת וילנא של המדרש הרבה מדייק על הליכתו של ר' חנניה לכפר נחום: הלך למקום מגדל צבעים להתרפות. אך לא ברור מאליו שהוא היה אכן חולה. וגם באפשרות זו, ניתן להבין את פעולתו של רבי יהושע כרפואה מהלחש שהביאו המינים על ר' חנניה.
בטקסט זה ברור מאוד שלמינים אופים נוצריים:
- כפר נחום היא עירו של ישוע בה הוא שם את ביתו קבוע (ראה מתי ד' י"ג: והוא התקבע בכפר נחום).
- הזכרת חמור, שהוא הבהמה שעליו רכב ישוע בזמן כניסתו המשיחית לירושלים.
- חילול השבת ברכיבת חמור ביום זה (גזרה מדרבנן של איסור מלאכת שבת "קצירה").
- הזכרת הביטוי "הרשע הזה" שהוא כנראה מאוחר יותר מתקופת התנאים אבל מתייחס באופן מובן לישוע הנוצרי.
סיפור פגישתו של ר' חנניה עם מינים בכפר נחום בשנות 110 עד 135 הוא עוד יותר סביר אם מסתכלים על סיפורים דומים בספרות חז"ל: לדוגמא סיפור של פגישתו של ר' אליעזר בן הורקנוס עם מין בשם יעקב איש כפר סכניא שכולל מקורות רבים ושאופיו התנאי בטוח (ראה קהלת רבה: פרש א, פס ח, ג ירושלמי,ע"ז: ב, ב ירושלמי,שבת: יד, ד תוספתא: חולין, ב, כב בבלי,ע"ז כו:). שני הסיפורים מתרחשים באותה התקופה ובשניהם יש התערבות של חכם אחד עם המינים, גינוי של חכם גדול נוסף, וחזרה של החכם שאיבד את עצמו עם המינים לתוך היהדות הנורמטיבית. את התהליך הדגיש החוקר דן יפה מאוניב' בר אילן בספרו הצרפתית Le Judaïsme et l'avènement du Christianisme: בתקופה שבין ועד יבנה למרד היהודי השני (של בר כוכבא) החכמים הוציאו לפועל את החלטות הגירוש של הנוצרים מקרב היהדות שנקבעו במסגרת ועד יבנה. כך אפשר להבין את שינוי עמדתם של אותם חכמים ר' אליעזר ור' חנניה שהיו קרובים למינים נוצרים ממוצא יהודי ומבוקש מהם להתנתק מיחסים אלו.
חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום ועבדון ליה מינאי מלה ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא אזל לגביה יהושע חביביה ויהב עלוי משח ואיתסי א"ל כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא לית את יכיל שרי בארעא דישראל נחת ליה מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמיה.
תרגום:
חנינא בן אחי ר' יהושע הלך לכפר נחום ולחשו עליו המינים לחשים והעלו אותו רוכב על חמור בשבת. הוא הלך לרבי יהושע חברו ונתן לו את המשחה ורפא אותו. (ר' יהושע) אמר לו: מכיוון שהתעוררת על ידי חמור של רשע זה, אינך יכול להישאר בארץ ישראל. מכאן הלך לו לשם, לבבל, ומת שם (בזקנותו) בשלום.
פירוש:
חנניה בן אחי רבי יהושע הוא תנא מהדור הרביעי (110 עד 135).
החוקר הרפורד (R.T. Herford, Christianity in Talmud and Midrash p. 211) מתייחס לטקסט כשייך לתקופת התנאים, וזאת למרות השפה הארמית שהיא מאפיינת לתקופה מאוחרת, ולמרות התאריך המאוחרת של החיבור הסופי של מדשר קהלת. לפי דעת, הזכרת העיר כפר נחום שבארץ ישראל ושם החכם המוזכר הם קריטריון חומר עתיק.
הפירוש מתנות כהונה המופיע במהדורת וילנא של המדרש הרבה מדייק על הליכתו של ר' חנניה לכפר נחום: הלך למקום מגדל צבעים להתרפות. אך לא ברור מאליו שהוא היה אכן חולה. וגם באפשרות זו, ניתן להבין את פעולתו של רבי יהושע כרפואה מהלחש שהביאו המינים על ר' חנניה.
בטקסט זה ברור מאוד שלמינים אופים נוצריים:
- כפר נחום היא עירו של ישוע בה הוא שם את ביתו קבוע (ראה מתי ד' י"ג: והוא התקבע בכפר נחום).
- הזכרת חמור, שהוא הבהמה שעליו רכב ישוע בזמן כניסתו המשיחית לירושלים.
- חילול השבת ברכיבת חמור ביום זה (גזרה מדרבנן של איסור מלאכת שבת "קצירה").
- הזכרת הביטוי "הרשע הזה" שהוא כנראה מאוחר יותר מתקופת התנאים אבל מתייחס באופן מובן לישוע הנוצרי.
סיפור פגישתו של ר' חנניה עם מינים בכפר נחום בשנות 110 עד 135 הוא עוד יותר סביר אם מסתכלים על סיפורים דומים בספרות חז"ל: לדוגמא סיפור של פגישתו של ר' אליעזר בן הורקנוס עם מין בשם יעקב איש כפר סכניא שכולל מקורות רבים ושאופיו התנאי בטוח (ראה קהלת רבה: פרש א, פס ח, ג ירושלמי,ע"ז: ב, ב ירושלמי,שבת: יד, ד תוספתא: חולין, ב, כב בבלי,ע"ז כו:). שני הסיפורים מתרחשים באותה התקופה ובשניהם יש התערבות של חכם אחד עם המינים, גינוי של חכם גדול נוסף, וחזרה של החכם שאיבד את עצמו עם המינים לתוך היהדות הנורמטיבית. את התהליך הדגיש החוקר דן יפה מאוניב' בר אילן בספרו הצרפתית Le Judaïsme et l'avènement du Christianisme: בתקופה שבין ועד יבנה למרד היהודי השני (של בר כוכבא) החכמים הוציאו לפועל את החלטות הגירוש של הנוצרים מקרב היהדות שנקבעו במסגרת ועד יבנה. כך אפשר להבין את שינוי עמדתם של אותם חכמים ר' אליעזר ור' חנניה שהיו קרובים למינים נוצרים ממוצא יהודי ומבוקש מהם להתנתק מיחסים אלו.
יום שישי, 23 במאי 2008
המינים אומרים: שתי רשויות הן
מכילתא דרבי ישמעאל, חיים האראוויטץ / ישראל אברהם רבין, פרנקפורט ענ"מ. עמ' 220.
אנכי ה' אלהיך, למה נאמר?
שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני, ]אני על היבשה[ אני לשעבר אני לעתיד לבא אני לעולם הזה אני לעולם הבא שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואומר ועד זקנה אני הוא ואומר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' אני ראשון ואת אחרונים אני הוא.
ר' נתן אומר מכאן תשובה למינין, שאומרים שתי רשויות הן שכשעמד הב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו, אם תאמר, במטמניות היה הדבר, הלא כבר נאמר לא בסתר דברתי וגו', לאלו אני נותנה אלא לא אמרתי – להם - תוהו בקשוני ולא נתתיה פנגם. וכן הוא אומר, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים.
מקור: http://hebrew-treasures.huji.ac.il/
פירוש:
היות והמכילתא דרבי ישמעאל היא מדרש מתקופת התנאים, ר' נתן שמופיע בו הריהו התנא רבי נתן הבבלי. לפי רפאל הלפרין בפסרו אטלס עץ חיים כרך ד' (תנאים ואמוראים), יש הרבה חכמים המכונים ר' נתן סתם, אבל כולם אמוראים. לכן יש להניח שכאן מדובר בתנא הבבלי מהדור הרביעי/חמישי 135-170 לספירה.
החוקר ר.ט. הרפורד בספרו "נצרות בתלמוד ובמדרש" ( R.T. Herford, Christianity in Talmud and Midrash p. 300) מדגיש שהביטוי "אומות העולם" היא גרסה משובשת, למען דרישות הפולמוס, של המילה מקורית "מינים". הטקסט מעיד ששימוש המילה "מינים" הוא לכוונת הגנוסטים. ר' נתן מפתח פרשנות מיוחדת מבוססת על שני פסוקי ישעיהו על מנת לדחות את טענתם של הגנוסטים הללו שלפיהם שתי רשויות הן בשמים, ומהגן על אחדותו ויחודו של האל בתפיסה האורטודוקסית והנורמטיבית של התנאים.
אנכי ה' אלהיך, למה נאמר?
שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני, ]אני על היבשה[ אני לשעבר אני לעתיד לבא אני לעולם הזה אני לעולם הבא שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואומר ועד זקנה אני הוא ואומר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' אני ראשון ואת אחרונים אני הוא.
ר' נתן אומר מכאן תשובה למינין, שאומרים שתי רשויות הן שכשעמד הב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו, אם תאמר, במטמניות היה הדבר, הלא כבר נאמר לא בסתר דברתי וגו', לאלו אני נותנה אלא לא אמרתי – להם - תוהו בקשוני ולא נתתיה פנגם. וכן הוא אומר, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים.
מקור: http://hebrew-treasures.huji.ac.il/
פירוש:
היות והמכילתא דרבי ישמעאל היא מדרש מתקופת התנאים, ר' נתן שמופיע בו הריהו התנא רבי נתן הבבלי. לפי רפאל הלפרין בפסרו אטלס עץ חיים כרך ד' (תנאים ואמוראים), יש הרבה חכמים המכונים ר' נתן סתם, אבל כולם אמוראים. לכן יש להניח שכאן מדובר בתנא הבבלי מהדור הרביעי/חמישי 135-170 לספירה.
החוקר ר.ט. הרפורד בספרו "נצרות בתלמוד ובמדרש" ( R.T. Herford, Christianity in Talmud and Midrash p. 300) מדגיש שהביטוי "אומות העולם" היא גרסה משובשת, למען דרישות הפולמוס, של המילה מקורית "מינים". הטקסט מעיד ששימוש המילה "מינים" הוא לכוונת הגנוסטים. ר' נתן מפתח פרשנות מיוחדת מבוססת על שני פסוקי ישעיהו על מנת לדחות את טענתם של הגנוסטים הללו שלפיהם שתי רשויות הן בשמים, ומהגן על אחדותו ויחודו של האל בתפיסה האורטודוקסית והנורמטיבית של התנאים.
יום שלישי, 20 במאי 2008
המחבר וסוגיית התיזה
שמי ניקולא בגלין, ואני (בין השאר) סטודנט לתואר שני באוניברסיטת פריס 3 לה סורבון נובל www.univ-paris3.fr במחלקה "עברית קלאסית ולימודי יהדות". אחרי שהשגתי תואר ראשון בעברית באוניברסיטה המפורסמת "שפות מזרחיות" שנוסד בימי לואיס ה-14 www.inalco.fr, החלטתי להמשיך את לימודי בכיוון מיוחד מאוד עבור מי שחי בצרפת: חקר ספרות חז"ל. הנושא אינו אהוד על סטודנטים צרפתים יהודים ועוד פחות על לא-יהודים. עלינו להודות שעיון בספרות חז"ל הוזנח בצרפת וניתנה עדיפות לנושאים הקרובים לליבם של היהודים כאן: הציונות וישראל בת זמננו וגם היהדות של תקופת ימי הבינים. הנוצרים עצמם מתעניינים בדרך כלל רק בחקר המקרא ובעברית מקראית ועושים זאת בדרך כלל באוניברסיטות קתוליות או פרוטסטנטיות שמימונן פרטי.
אני מתענין בנושא שהעיון בו אינו שכיח בצרפת: ספרות חז"ל. האינטואיציה שלי אומרת שעיון בספרות חז"ל יכול להביא לשינוים משמעותים בדרך שבה מסתכלים על לימודי היהדות והנצרות. תקופת חז"ל היא תקופת מעבר בה שתי הדתות החלו בתהליך של היפרדות אבל אי אפשר לדבר לגבי אותה תקופה על אורטודוקסיה יהודית או נוצרית. כי שתי הדתות היו עדיין בתהליך של התגבשות הן בפני עצמן והן זו כלפי זו. המהפכה הרעיונית שבאה בעקבות הכנסת הפילוסופיה היוונית לתוך היהדות בימי הבינים אינה קיימת בימי חז"ל, והתקופה מתאפיינת בשימוש במונחים שאינם דוגמטיים או חד משמעיים.
נעיין במונח "מינים" בספרות חז"ל: באותה תקופה משמעותו אינה קבועה. מין הוא כופר באופן כללי, אבל כפירה זו אינה ברורה: הוא יכול להיות רשע פשוט, או איש יהודי רשע, או צדוקי, נוצרי ממוצא יהודי, נוצרי ממוצא גוי, שומרוני (כותי), אפיקורס, גנוסטי יהודי או נוצרי... והמילה עצמה מוחלפת במונחים דומים: משומד, מומר, כופר, שמשמעותם קרובה. רק מאוחר יותר בימי הביניים נעשו נסיונות לתת למושג משמעות קבועה משפטית כמעט.
מטרת תיזת תואר השני שלי היא לאסוף כל הקטעים מספרות חז"ל הדנים בנושא המינים והמינות ולהסיק מהם למה התכוונו החכמים בשימושם במילה "מין" או "מינים". בשנה הראשונה של התואר, אתרכז באימרותם של התנאים תוך ליקוט דבריהם ממדרשי הלכה קדומים (מכילתא ספרי, ספרא), מהמשנה, מהתוספתא, מהירושלמי מהבבלי ומדרשי אגדה מאוחרים
אבל מתוך כל החומר הזה נתרכז בעיקר בברייתות ובמסורות השייכות באופן ברור לתקופת התנאים. אחרי שננסה לקבוע את תאריכו של הטקסט ואת מקום אמירתו, אנסה לענות על השאלה: מה הטקסט מלמד אותנו על מושג "מינים" בתקופה ובמקום המסוימים הללו? את התוצאה הכללית אנסה לנתח בכלים סטטיסטיים ואשווה אותה למאמרים מדעים אחרים על נושא המינים.
הצלתת תיזה זו מהווה אתגר גדול עבורי.
היא אינה רק אינטרס אישי שלי לצורך קידום מקצועי, יש לה משמעויות רחבות יותר. לדעתי היא תגביר ותחזק את חקר ספרות חז"ל בעולם האקדמי בצרפת.
משום שהיא אמורה להבהיר שהבנת היהדות במימדה השלם הכרחית להבנת תקופת הקמת הנצרות (ואף האסלאם) ועל כן לימוד תקופת חז"ל הוא כלי מרכזי להבנת הדתות המונתואסיטיות שהסתעפו מהיהדות.
ניקולא בגלין
אני מתענין בנושא שהעיון בו אינו שכיח בצרפת: ספרות חז"ל. האינטואיציה שלי אומרת שעיון בספרות חז"ל יכול להביא לשינוים משמעותים בדרך שבה מסתכלים על לימודי היהדות והנצרות. תקופת חז"ל היא תקופת מעבר בה שתי הדתות החלו בתהליך של היפרדות אבל אי אפשר לדבר לגבי אותה תקופה על אורטודוקסיה יהודית או נוצרית. כי שתי הדתות היו עדיין בתהליך של התגבשות הן בפני עצמן והן זו כלפי זו. המהפכה הרעיונית שבאה בעקבות הכנסת הפילוסופיה היוונית לתוך היהדות בימי הבינים אינה קיימת בימי חז"ל, והתקופה מתאפיינת בשימוש במונחים שאינם דוגמטיים או חד משמעיים.
נעיין במונח "מינים" בספרות חז"ל: באותה תקופה משמעותו אינה קבועה. מין הוא כופר באופן כללי, אבל כפירה זו אינה ברורה: הוא יכול להיות רשע פשוט, או איש יהודי רשע, או צדוקי, נוצרי ממוצא יהודי, נוצרי ממוצא גוי, שומרוני (כותי), אפיקורס, גנוסטי יהודי או נוצרי... והמילה עצמה מוחלפת במונחים דומים: משומד, מומר, כופר, שמשמעותם קרובה. רק מאוחר יותר בימי הביניים נעשו נסיונות לתת למושג משמעות קבועה משפטית כמעט.
מטרת תיזת תואר השני שלי היא לאסוף כל הקטעים מספרות חז"ל הדנים בנושא המינים והמינות ולהסיק מהם למה התכוונו החכמים בשימושם במילה "מין" או "מינים". בשנה הראשונה של התואר, אתרכז באימרותם של התנאים תוך ליקוט דבריהם ממדרשי הלכה קדומים (מכילתא ספרי, ספרא), מהמשנה, מהתוספתא, מהירושלמי מהבבלי ומדרשי אגדה מאוחרים
אבל מתוך כל החומר הזה נתרכז בעיקר בברייתות ובמסורות השייכות באופן ברור לתקופת התנאים. אחרי שננסה לקבוע את תאריכו של הטקסט ואת מקום אמירתו, אנסה לענות על השאלה: מה הטקסט מלמד אותנו על מושג "מינים" בתקופה ובמקום המסוימים הללו? את התוצאה הכללית אנסה לנתח בכלים סטטיסטיים ואשווה אותה למאמרים מדעים אחרים על נושא המינים.
הצלתת תיזה זו מהווה אתגר גדול עבורי.
היא אינה רק אינטרס אישי שלי לצורך קידום מקצועי, יש לה משמעויות רחבות יותר. לדעתי היא תגביר ותחזק את חקר ספרות חז"ל בעולם האקדמי בצרפת.
משום שהיא אמורה להבהיר שהבנת היהדות במימדה השלם הכרחית להבנת תקופת הקמת הנצרות (ואף האסלאם) ועל כן לימוד תקופת חז"ל הוא כלי מרכזי להבנת הדתות המונתואסיטיות שהסתעפו מהיהדות.
ניקולא בגלין
הירשם ל-
רשומות (Atom)